החלטה בתיק ב"ש 5291/08

העררים

1.         שני עררים על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט יצחק מילנוב), שניתנה ביום 5.9.08, בתיק מ 14171/08. בית המשפט הורה על הארכת מעצרם של העוררים בפעם השלישית וזאת למשך 17 יום עד ליום 22.10.08 בשעה 14:00.

2.         על פי האמור בבקשות המעצר של העוררים, טרם הגשת בקשת ההסגרה הפורמאלית, הוגש נגד כל אחד מהעוררים כתב אישום, הכולל עבירות הקשורות לפעילות במסגרת ארגון פשיעה, בניגוד לחוקי ארצות הברית, בתקופה שבין השנים 2002-2006.

העורר הראשון מואשם, בנוסף לעבירות שעבר במסגרת פעילות בארגון פשיעה, בקשירת קשר ליבוא סם מסוג MDMA, סיוע לגביית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה, סיוע להפרעה למהלכו התקין של המסחר על-ידי איומים, עבירות של הלבנת הון וסיוע בנטילת חלק בעסקאות כספיות ברכוש שמקורו בפעולות בלתי חוקיות.

העורר השני מואשם בנוסף לעבירות הקשורות בארגון פשיעה, בקשירת קשר לביצוע סחיטה, סיוע להפרעה למהלכו התקין של המסחר על-ידי איומים, קשירת קשר להלבנת הון וסיוע בנטילת חלק בעסקאות כספיות ברכוש שמקורו בפעולות בלתי חוקיות.

טענות העורר יצחק אברג'יל (ב"ש 5291/08)

3.         רשויות התביעה בארצות הברית נמצאות בשלב מוקדם של הכנת בקשת ההסגרה ולמעשה אינן מוכנות להגישו, עת "עבודת ההכנה" של מסמכי בקשת ההסגרה הינה כסות לעובדה שהן שוקדות על איסוף ראיות ("תצהירים") והשלמות חקירה בדיעבד, לאחר הגשת כתב האישום בארצות הברית.

יתרה מזאת, אין זה ראוי כי בית המשפט בישראל יטיל הגבלה כה חמורה על חירותו של אדם ויורה על מעצר בטרם הובררה התמונה הראייתית לאשורה. אסור היה לבית המשפט להסתפק באמירות סתמיות של רשויות התביעה בארצות הברית והיה עליו לבחון בחינה ביקורתית את החומר שהוגש לו באמצעות המחסומים הדיוניים שמקנה לו חוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן - "חוק ההסגרה"). לטענת העורר, אין לרשויות התביעה בארצות הברית חובת נאמנות כלפי אזרחי מדינת ישראל ותושביה. הדין הישראלי, כפי שהוא משתקף בהוראות חוק ההסגרה, מקים מחסומים דיוניים חמורים יותר מאשר ההוראות הרלוונטיות באמנת ההסגרה עם ארצות הברית, בכל הנוגע לשמירת זכויותיהם של מי שנעצרו לצורך הסגרה. חובתו של בית המשפט או של היועץ המשפטי לממשלה לדאוג, כי רשויות התביעה בארצות הברית תהיינה מודעות למחסומים הדיוניים העומדים בפניהן ככל שהדברים נוגעים לדין הישראלי. לפי סעיף 11(4) לפרוטוקול המתקן את אמנת ההסגרה עם ארצות הברית, יש בידי המדינה המבקשת, פרק זמן כולל של שישים ימים להגיש בקשה להסגרה לאחר מעצרו של המבוקש. הוראה זו באמנה מתעלמת מסעיף 7 בחוק ההסגרה הקובע, כי רק בהתקיימן של נסיבות מיוחדות יאריך בית המשפט את המעצר מעבר ל-20 הימים הראשונים. תקופת המעצר לפי סעיף 7 לחוק ההסגרה מסתיימת עם הגשת העתירה להסגרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה. הסמכות להגשת בקשה למעצר לאחר הגשת העתירה מצויה בסעיף 5 לחוק ההסגרה. לטענת העורר, אך מובן הוא, כי על המדינה המבקשת את ההסגרה להעביר את חומר הגלם או הראיות המבססות את הבקשה להסגרה, זמן ניכר לפני שנקפו שישים הימים על מנת לאפשר לשר המשפטים ולאחריו ליועץ המשפטי לממשלה לשקול אם להגיש בקשה להסגרה על יסוד החומר שהועבר אליהם מהמדינה המבקשת. לפיכך, בכל פעם שבית המשפט מאריך את תקופת המעצר על פי חוק ההסגרה חייב היועץ המשפטי לממשלה להניח לפתחו של בית המשפט סיבה אמיתית לעיכוב בהגשת בקשת ההסגרה על-ידי רשויות התביעה בארצות הברית. בענייננו, בית המשפט לא בחן את השאלה מדוע מתעכבת הגשת בקשת ההסגרה של ממשלת ארצות הברית.

            בנוסף, הארכת מעצר אינה יכולה להינתן באופן אוטומטי לפרק זמן של 20 יום. בית משפט קמא היה צריך להבהיר לרשויות התביעה בארצות הברית באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, כי הארכת תקופות המעצר עד לפרק זמן של שישים ימים אינה ניתנת באופן אוטומטי וכי עליו לבחון בכל פעם שמוגשת בקשה להארכה נוספת של תקופת המעצר, אם יש לכך הצדקה, וזאת בהתחשב בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, האוסר על פגיעה בכבודו וחירותו של אדם במידה שאינה עולה על הנדרש.

לאור האמור לעיל, בית משפט קמא היה צריך להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, מה גם ששני שותפים אחרים לפרשה שוחררו בערבות בבית משפט בארצות הברית.

            העורר הוסיף והפנה לטענות נוספות שהעלה בהליך בבית משפט קמא. אזכיר רק מקצת מהטענות שנראו לי ראויות להתייחסות:    

האחת, לפיה בית משפט קמא לא התייחס לטענה כי הוגש כתב אישום בשפה האנגלית ללא תרגום וכי בית המשפט מנוע מלקיים דיון בבקשה המבוססת על מסמכים הכתובים בשפה האנגלית בלא שתורגמו לשפה העברית;

השניה, לפיה הסגרת אזרח ישראלי אינה חוקית משום שהיא עומדת בניגוד לסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, השולל מעצרו של אדם.

השלישית, הסגרה של אזרח ישראלי לארצות הברית שניתן להעמידו לדין בישראל היא בבחינת העדפה לא חוקתית ולא חוקית של "נוחיות" על פני הנורמה  "הערכית" שבבסיסה הרציונל שבהליך ההסגרה, והוא שמסגירים אדם שברח ממקום ביצוע העבירה בגינה מבקשים להסגירו.

הרביעית, למרות שהעורר ידע על הגשת כתב אישום בארצות הברית הוא לא ברח מישראל והגיע לכל חקירה שאליה זומן באמצעות בא כוחו.

טענות העורר מאיר אברג'יל (ב"ש 5293/08)

4.         בהודעת הערר נטען כי עברו הפלילי של העורר נקי מזה 20 שנה. בעבר ריצה העורר עונש מאסר בארצות הברית ומאז הרשעתו, לפני כ-10 שנים, אינו  דורך על אדמת ארצות הברית.

            ביום 25.8.08 שיגרה פרקליטה ממשרד המשפטים בארצות הברית בקשה בכתב לעורך-דין יצחק בלום מפרקליטות המדינה שיורה על מעצרם של חמישה בני אדם וביניהם העוררים 1 ו-2. לבקשה צורף מסמך קצר אותו תיארה הפרקליטה כתמצית ראיות שנאספו נגד הנאשמים לאותו כתב האישום שהוגש בין היתר נגד שני העוררים. במכתב לא מפורטות הראיות עצמן. מדובר בחוות דעת מקצועית ולא בפירוט עובדות, ולכן המסמך יכול להקים תשתית ראייתית לחובתו של העורר. ביום 26.8.08, כחודש לאחר הגשת כתב האישום בארצות הברית, הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה לעצור חמישה אזרחים ישראליים ובכללם שני העוררים. באותו היום נידונה הבקשה בפני כב' השופט יצחק מילנוב בבית משפט שלום בירושלים, שהאריך את מעצרם של ארבע מתוך חמשת הנאשמים בכתב האישום האמריקאי, וביניהם שני העוררים. על החלטה זו הוגש ערר על ידי העורר לבית משפט זה, אשר נידון על ידי הנשיאה השופטת מוסיה ארד (ב"ש 5139/08). הערר נדחה בהחלטה מנומקת מיום 11.9.08.

            באותו יום הוגשה לבית משפט השלום בירושלים בקשה נוספת להארכת מעצר לפי סעיף 7(ב) לחוק ההסגרה. בבקשה זו התבקש בית המשפט להאריך את מעצרו של העורר ב-20 יום נוספים.

            אף בקשה זו נידונה על ידי כב' השופט יצחק מילנוב בהחלטה שנתן ביום 14.9.08. כב' השופט מילנוב חזר והורה להאריך את מעצרם של העוררים בעשרים יום נוספים. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה אשר נידון בפני כב' השופט צבי סגל (ב"ש 5202/08). הערר נדחה לבקשת העורר ביום 28.9.08 .

בהחלטתו של כב' השופט סגל נאמר, כי "אין בית משפט בישראל רשאי לשמש 'חותמת גומי' לטובת הארכות מעצר אוטומטיות, נטולות שיקול דעת עצמאי, זאת לתקופה המירבית של 20 יום כל  אחת... כאילו היה הדבר מובן מאליו, אך בשל עננת ההסגרה המרחפת מעל. ודוק: דיני המעצר במדינת ישראל מוקפדים המה, והגם שבדיני הסגרה עסקינן, אין לעשות בהם שימוש עיור כי אם מושכל, תוך הפעלת בקרה נאותה על משך תקופות המעצר המבוקשות."

ביום 5.10.08 נתן בית משפט קמא את החלטתו השלישית, מושא הערר, במסגרתה הורה על מעצר העוררים לשבעה עשר ימים נוספים.